איך זה שיש ילדים וגם מבוגרים סופר מוכשרים שלא מעריכים את עצמם?
על אף שהם קולטים מהר, מאוד כישרוניים, לא חסר להם חברים עדיין נראה שהם לא מאושרים ושמחים בחלקם.
יש כמה סיבות,
הנפוצה ביניהן היא שרוב בני האדם עסוקים בהשוואתיות ובמיוחד בגיל ההתבגרות אנחנו משווים את ה"במה של האחרים" ל"מאחורי הקלעים שלנו" עם הספקות והדאגות.
מגבשים על פי זה את מה שאנחנו שווים, מגדירים את הערך העצמי שלנו על פי תגובות הסביבה
אנחנו נותנים משקל רב להערות והפידבקים שאנחנו מקבלים, מכניסים לראש שלנו את ההערות ללא סינון ובדיקה
בלי לקחת בחשבון מי האדם שנותן את הערה. האם הוא רוצה בטובתי? האם הערה שלו מועילה לי?
ונקודה נוספת סופר חשובה בלי לקחת בחשבון שהאדם הזה רואה רק תמונה חלקית.
הרי כולנו יכולים להזדהות עם סיטואציות כאלה, שבהן קיבלנו "ביקורת בונה" או בתור ילדים העיקו הקניטו, אפילו קיללו וצחקו.
המנגנון שחסר לנו שם בכל הסיטואציות הוא בעצם שלב
והשלב הזה הוא להתייעץ עם האדם הכי חשוב וקרוב אליי שזה אני.
המנגנון של ההתייעצות עם עצמנו אחרי הפידבק , כל כך קריטי לשמירה על הערך העצמי שלנו
זה בין ההרגלים החשובים ביותר שכדאי שנפתח!
הוא יוצר לנו מעין מרחב מוגן בו אנחנו מעבדים מידע, ובמקום לאמץ בצורה עיוורת את המידע אנחנו בודקים אותו.
המנגנון הזה מאפשר לנו לדעת את הערך העצמי שלנו גם בסביבה שלא מכירה בערך שלנו.
מאפשר לנו לבטא את מה שאנחנו מאמינים בו, מבלי לפחד מהתגובה של הסביבה.
מייצר לנו ביטחון עצמי ועמוד שדרה יציב שלא מתערער בקלות, ויש עוד מתנות רבות שהמנגנון הזה יכול לתת.
נסו להכניס את המנגנון הזה לחייכם, ולחיי ילדיכם.
דרך תרגול שאלות של ביטוי עצמי
"מה אני חושב על זה?"
"מה דעתי על הנושא ?"
"מה אני מרגיש לגבי זה?"
ודרך שאלות ספק( כאשר מקבלים פידבק)
"האם זה אמת?"
"האם המידע הזה מועיל לי?"
"האם האדם שאומר לי את זה מהווה מודל עבורי?"
"האם באמת כך קרה?"
שרק נמשיך לגדול לגדולה
בהצלחה
גיא גרגו
